רש"ש על כתובות ק״ט

1 במשנה אשב עד שילבין ראשי. עתוי"ט:

2 גמרא אילימא לאב איפכא מבע"ל. לכאורה תמוה דניכוף לאב לקיים התחייבות בתו. וי"ל דר"ל דנפרש שהיה במעמד האב וכמו שמפרש הירושלמי במתניתין שהיה הפיסקא שלא במעמד בתו. ואולי יל"פ כאן האיפכא מבע"ל ע"ד שפירשתי בס"ד במגילה ג ב הא דאמר רבא בזבחים סוף דף לב אדרבה איפכא מסתברא ע"ש:

3 גמ' שם מי קאמרינן במשנה. נ"ל דצ"ל במשנתינו וכמו דאיתא בכה"מ אשר ציין הגרי"פ בברכות יט לפמש"כ הרשב"ם בב"ב קלח ע"ש וכן מצאתי במלחמות שהעתיק במשנתינו:

4 תד"ה תשב בסופו. ודוקא כו' בתו ולא אשה ע"י בתה. כצ"ל:

5 תד"ה ל"ש. ומסיק ראיה בקיום השטר. ע"ש דאין זה מסקנא אלא פלוגתא והפוסקים אסיקו דראיה בעדים:

6 בא"ד שהרי היו יודעים שהיה נו"נ כו'. לכאורה כש"כ הכא דודאי היה יודע הדיין אותו שגזל ממנו השדה. אלא דמ"מ לא הוה ידע אם נזכרת שדה זו בתוך השטר. אבל התם כל ענין הכתוב בשטר נוגע להיתומים:

7 גמרא הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך. ברא"ש ור"ן הגי' לו וכן בסמוך:

8 תד"ה עשאה. ולא סוף דבר שעשאה העורר כו'. עי' בק"נ אות כ"ט:

9 מה שנדפס בגליון הגהה בשם רש"ל דצ"ל אחד. הוא שבוש ושקר ענה בו. אלא דלפני רש"ל לא היה הגי' בתוס' לאחר וכדמוכח ג"כ מהמהרש"א והגיה והוסיף תיבת לאחר:

10 תד"ה אם. עי' בדבריהם בב"ב ל:

11 רש"י ד"ה היינו מתניתין. כרבנן. לכאורה לפי ס"ד דר"י אתיא אפי' לאדמון דהא אמרינן לעיל בארבעה דאתו מכח חד מודה אדמון: